פרק 4
19, ספטמבר 2020
"סליחה, לא להיכנס מפה", קראה אחות מבית חולים וולפסון
לעבר הפרמדיקים שהובילו את רני בכניסה לחדר המיון.
"בגלל הגידול במספר חולי הקורונה, פתחנו בימים האחרונים מחוץ
לחדר המיון, מתחמי מיון לחולי קורונה לפי חומרת מצב המטופל" והצביעה לעבר שני
אוהלים גדולים.
הפרמדיקים הובילו את רני לכניסה לאחד האוהלים ושוחחו עם רופאה ואחות
שעמדו מחוץ לאוהל.
"מדובר בחולה מאומת"? שאלה ד"ר רוזן, רופאה צעירה
שעיניה הטרוטות וקולה השבור לפרקים, סיפרו סיפור של לילות ארוכים ללא שינה ועבודה
מסביב לשעון.
"עוד לא ידוע", השיב הפרמדיק, "יש לו חום והוא סובל
מעייפות, הוא מתקשה לנשום בכוחות עצמו, בקושי הצליח לחבר כמה משפטים
ברצף".
"תראה, פה זה לחולי קורונה או למטופלים שיש חשש גבוה שנדבקו.
מעבר לחום, לעייפות ולקשיי הנשימה, מה גורם להם לחשוב שהוא נדבק"?, שאלה
הרופאה וסימנה לגלי להתקרב.
"שלום, גברת סלע, אני ד"ר רוזן ואני הרופאה האחראית במשמרת
הזו על מיון הקורונה. מה גורם לכם לחשוב שרני נדבק בקורונה? אני שואלת כי כמו שאת
רואה, המתחמים הללו מיועדים אך ורק לחולים או לאנשים שיש חשש שנדבקו וחבל שמישהו
שאין חשש כזה ייאלץ לשהות פה".
רני סימן לגלי ולד"ר רוזן עם היד שיתקרבו אליו
"מה חמוד"?, שאלה גלי
"שישי שעבר עמדתי מאחורי האימא של תומר שפירא, הילד שנמצא חיובי
לקורונה"
"ואימא שלו חולה"? שאלה ד"ר רוזן
"אין לי מושג, אני מניח שהיא בטח נבדקה"
"חכה שנייה", אמרה גלי, אני מכירה את דורית, שהבן שלה לומד
בכיתה של התומר הזה, אני מסמסת לה, אולי היא יודעת"
"ומעבר לזה שאולי היית בסמיכות לחולה מאומת, מה אתה
מרגיש?", שאלה ד"ר רוזן,
רני המשיך בקול שקט, תוך כדי שהוא עוצר כמעט בין מילה למילה ונושם
נשימות ארוכות
"שבוע שלם לא ישנתי טוב, היו לי כאבי ראש ואז אתמול החל לעלות
לי החום ל39.7 והבוקר הוא ירד ל38".
"תראו, חום ועייפות הם תסמיני קורונה נפוצים. כאבי ראש פחות.
אני לא בטוחה אם העייפות במקרה הזה היא תסמין או תוצאה של משהו אחר. אני כן מודאגת
מקשי הנשימה שבקרב חולי קורונה הם בגדר תסמין חמור. גם אם לא ברור שנחשפת לחולה
מאומת, אני רוצה לבצע בדיקה עכשיו וגם סטורציה, לחץ דם ובדיקות דם", אמרה.
בינתיים, קיבלה גלי עדכון מדורית שאימא של תומר שפירא יצאה שלילית
לקורונה.
"את רואה את האוהל הכחול?", שאלה ד"ר
רוזן את גלי בעודה מצביעה לכיוון אוהל קטן במרחק של כמה עשרות מטרים.
"שם המשפחות והמלווים יכולים לשהות. יש שם עמדת מידע באמצעותה תוכלי להתעדכן
בכל רגע מה מצבו של רני. הקורונה הביאה לנו גם שיפורים ושכלולים בחלק
מהמערכות", אמרה בחיוך מריר.
"ועכשיו, רני ממשיך אתי" אמרה לשניהם.
גלי סימנה בידיה סימון של לב לרני שהחזיר לה חיוך.
בהגיעה למתחם המלווים, חיפשה אחר כיסא פנוי לשבת, המתחם היה עמוס
לעייפה בקרובי משפחה מודאגים. כולם, ללא יוצא מן הכלל עטו מסכות. גלי התיישבה ליד
איש עם שיער שכבר הלבין ועיניים מתרוצצות שכנראה ראו הרבה.
"לפחות פה אנשים מקפידים על כללים" אמרה בענייניות לאיש עם
השיער הלבן.
"חבל שהיינו צריכים להגיע למצב של אלפי חולים ועשרות מתים מדי
יום כדי שאנשים יתייחסו ברצינות למגפה הזו", הוסיפה ונזכרה איך בגל הראשון,
כולם התגאו שישראל היא מהמובילות בעולם במאבק בקורונה.
"הכול במדינה הזו זה הכול או לא כלום, צל"ש או
טר"ש", השיב לה.
"יש בזה משהו", אמרה, "הי, אני גלי, הגעתי עכשיו עם
בעלי".
"נעים להכיר, אני שאול", השיב.
"תראי", אמר שאול, כמי שמתחיל מונולוג שרק חיכה להתפרץ
ממנו:
"אני ראיתי הרבה דברים.. אין פה אמצע ואין פה סבלנות, הכול מהר
מהר והכל צריך לקרות עכשיו. כשכולם פה מרגישים מצב מלחמה, מצב חירום, אז כולם
מתגייסים ואז גם מצליחים. ברגע שהשגרה חוזרת, כל הסכרים נפרצים והכול מותר. העיקר
לעשות חיים אמרו לנו, אז עשינו חיים ולאן הגענו עכשיו"?
"תראה, אני חושבת שאנשים ממש הרגישו את הצורך לחזור לשגרת החיים
שלהם. הסגר היה חוויה קשה מאוד לכולם. אולי שחררו את זה מהר מדי", אמרה גלי,
"ברור ששחררו מהר מדי, "ענה שאול, "העיקר לצאת טוב בסקרים,
אבל עזבי רגע את הממשלה, מודה שהציפיות שלי מאלה שיושבים בירושלים לא גבוהות בזמן
האחרון. מטריד אותי יותר מה שקורה אצלנו: אני רואה אנשים מזלזלים, יהירים, אדישים.
מה נשאר מ'כל ישראל ערבים זה לזה'? איפה הערבות שלנו, האחריות שלנו, אחד לשני,
איפה כל זה?. איפה שנכנס הכסף, הכוח והכבוד, יצאו החמלה, החברות והחסד. אני אומר
את זה בלב כבד אבל נהיה פה מקום הרבה פחות נעים תחת השמש".
"מודה שאני ובעלי בעיקר שקועים במשימות שלנו בעבודה ובזה
שהילדים יעשו שיעורים וילכו לחוגים", השיבה גלי,
"אבל, כן, אני לא יכולה להגיד שאני שמחה עם כל מה שקורה פה
בשנים האחרונות".
"עם מי אתה פה?", שאלה
"עם רחל אשתי. היא נמצאה חיובית לקורונה אתמול ובגלל גילה
ומחלות הרקע שלה, הגענו לפה".
"בת כמה היא?, אם זה בסדר שאני שואלת", אמרה גלי
"בגילנו, אנחנו לא מתביישים בגיל" , חייך, "היא בת
73, ואני בן 75", ובשלוש השנים האחרונות היא החלה לסבול מסוכרת ויתר לחץ
דם"
"מה הרופאים אומרים"? שאלה גלי,
"הם בעיקר לא אומרים", אמר, "רופא אחד אתמול אמר לי
שכל חולה מקבל את זה אחרת ואי אפשר לצפות או להבטיח כלום, זו ממלכת האי-וודאות,
אני מרגיש שמישהו שם למעלה מסתכל ובוחר את מי לקחת, את מי להשאיר".
"אני ממש מקווה שהיא תהיה בסדר", אמרה גלי בשקט
"תודה, חוץ מלקוות, אין הרבה מה לעשות"
"מר אטיאס?" התקרבה ד"ר רוזן לעברם,
"כן דוקטור", אמר
"בוא רגע, אני רוצה לעדכן אותך במשהו"
גלי לא הצליחה לשמוע על מה ד"ר רוזן ושאול שוחחו ביניהם, אבל
לפי שפת הגוף שלו, היא הבינה שהבשורות לא מעודדות. פניו נפלו לרגע והוא תפס אותם
בידיו ונענע אותן מצד לצד.
כשד"ר רוזן התרחקה, שאול נשאר עוד לעמוד כמה שניות כצופה אל
האופק שהוסתר על ידי אוהלי הקורונה הענקיים, ואז חזר למקומו והתיישב בשקט.
גלי לא הרגישה בנוח לדובב אותו והם ישבו בשקט עוד כשתי דקות עד שפנה
אליה ואמר
"מעבירים אותה, את רחל"
"לאן?" שאלה גלי,
"היא הייתה עד עכשיו במתחם של החולים שיכולים לשבת ושהתה בתא
מבודד אבל בשעתיים האחרונות, החלה לסבול ממצוקה נשימתית והבדיקות הראו ירידה בריווי
החמצן בדם שלה, אז ד"ר רוזן אמרה שמעבירים אותה למתחם של החולים הזקוקים לטיפול
צמוד, "אינטנסיבי", היא אמרה. ואחר כך יעשו לה CT חזה לריאות ".
" נשמע לא פשוט", אמרה גלי בעודה מנסה לעכל את כל המידע
ששמעה עכשיו, היא רצתה נורא לנחם את שאול, אבל לא יכלה כמובן להתקרב יותר מדי.
ואז ראתה את שאול מוציא ספר מתיקו החום ופנה אליה:
"הגמרא אומרת שיש שני פרקי תהילים המגנים מכל רע, מכנים אותם
"שיר של פגעים". אומרים שזה יכול להגן ולשמור עלינו וצריך כל הזמן לקרוא
אותם. בואי, נקרא יחד" והניח את הספר בידיו רחוק כך שגם גלי תוכל לקרוא,
ממקום מושבה.
שניהם קראו יחד פסוק פסוק. קולו של שאול נשמע לה פתאום חזק ובוטח,
כאילו תקווה גדולה מילאה אותו. כשקראה את השורות, חשבה על איך החיים ובמיוחד
הסיטואציות הקיצוניות שלהם, מזמנים פגישות מהסוג הזה, שכנראה לא היו יכולות להתרחש
בשגרת היום יום.
מִזְמוֹר לְדָוִד: בְּבָרְחוֹ,
מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ.
יְהוָה, מָה רַבּוּ
צָרָי; רַבִּים, קָמִים עָלָי.
רַבִּים, אֹמְרִים
לְנַפְשִׁי: אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה.
וְאַתָּה יְהוָה,
מָגֵן בַּעֲדִי; כְּבוֹדִי, וּמֵרִים רֹאשִׁי.
קוֹלִי, אֶל-יְהוָה
אֶקְרָא; וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה.
אֲנִי שָׁכַבְתִּי,
וָאִישָׁנָה; הֱקִיצוֹתִי כִּי יְהוָה יִסְמְכֵנִי.
לֹא אִירָא, מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב, שָׁתוּ עָלָי.
קוּמָה יְהוָה,
הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי; שִׁנֵּי
רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ.
לַיהוָה
הַיְשׁוּעָה; עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה.
בעודה יושבת וממתינה באוהל המלווים, סימסה למתן, המנהל שלה ועדכנה
אותו במה שקורה. כעבור חצי דקה כבר התקשר אליה.
"וואו, גלי, ממש מצטער לשמוע, מה שלומו?"
"כרגע הוא במתחם המיון קורונה, עשו לו בדיקה לקורונה ועוד
בדיקות נוספות. אני ממתינה בינתיים".
"קודם כל, תרגישו טוב ואם צריך משהו, אל תהססי. לגבי הלידים
מהקמפיין, תני לי שם של אחד העובדים שלך, אני אעבוד מולו ומול אנה מאנליזה ממחר.
קחי את הזמן שאת צריכה, רק אשמח שתהיי זמינה לשאלות, הבהרות, את יודעת",
"כן, בטח, אתה יכול לעבוד מול שי, הוא מאוד מנוסה בסוג הזה של
הקמפיינים, אני אעדכן אותו שתהיה אתו בקשר מחר ותודה"
"ברור, מה זה, אין פה שאלה, קודם כל בריאות". אמר בקולו
הסמכותי.
גלי חשה הקלה. היא לא באמת הכירה את מתן זמן רב ולא ידעה מה לצפות
ממנו. כעת שראתה שהוא יודע לשים את הגבול במצבים כאלה, זה הרגיע אותה במידת מה.
עם כל מה שקרה לרני בשעות האחרונות, נזכרה שלא בדקה עם אביב מה שלום
דפנה.
"ללא שינוי, מקווה לטוב" ענה לה מיד כשצלצלה.
"תקשיב, אני בוולפסון", אמרה
"מה קרה?"
"זה רני, עלה לו אתמול החום ויחד עם עייפות וקשיי נשימה
שהתגברו, לא לקחנו סיכון והזמנו אמבולנס".
"וואו, נשמע רציני, את צריכה משהו?" שאל
"אתה אמיתי?" אמרה בטון מחויך
"דפנה חסרת הכרה ואתה שואל אותי אם אני צריכה משהו"?
"אני באמת רוצה לעזור, זה גם יעזור לי קצת להשכיח את התאונה
הזו, דפנה גם כך מחוסרת הכרה והרופאים ממש מפצירים בי ללכת הביתה לשעה שעתיים לנוח
או שלא אחטוף קורונה או משהו".
"תודה רבה אבל אני באמת לא צריכה כלום, אביב. לך תהיה עם דפנה
כשהיא תתעורר", השיבה גלי.
לאחר מספר שעות של המתנה, עם המסכה על הפנים, ובחום ששרר בחוץ,
הרגישה שהיא ממש חנוקה וקמה להסתובב קצת. כעבור דקה לערך, הופיעה ד"ר רוזן
וביקשה שתיגש אליה.
"מה קורה דוקטור?" שאלה גלי,
"כמו שאת יודעת, תוצאות לקורונה יהיו כנראה רק מחר, אבל קיבלנו
בינתיים מדדים אחרים".
"משהו שצריך לשים לב אליו"?, שאלה גלי
"תראי, ריווי החמצן בדם הוא טוב אבל לחץ הדם שלו די גבוה".
"רני? לחץ דם גבוה?" חזרה אחריה גלי בהפתעה. "תראי,
רני מעולם לא אמר משהו על זה, רני הוא שור, הוא הכי ספורטיבי מכל החברים שלו. הוא
משחק כדורסל כל יום שלישי ועוד פעמיים רץ כמה קילומטרים עם אחד השכנים".
"מפתיע אותך שלרני יש לחץ דם"? אמרה ד"ר רוזן
"כן, ברור, מעולם לא היה משהו דומה", אמרה גלי
"בתיק הרפואי שלו, ראיתי בדיקת לחץ דם מלפני ארבע שנים שהראתה
תוצאות דומות", אמרה ד"ר רוזן.
לשווא ניסתה גלי להיזכר מה היה לפני ארבע שנים ולא העלתה דבר. מוזר
היה לה עוד יותר שרני עשה בדיקה ולא שיתף אותה בכך.
"רשום שם למה הוא עשה את הבדיקה הזו?", תהתה גלי
"לא. הבדיקה רק מופיעה בתיק שלו, לא מפורט הרקע", השיבה
ד"ר רוזן.
"תראי", המשיכה ד"ר רוזן, "פעילות ספורטיבית
ואורח חיים בריא אכן מאוד חשובים במקרה של יתר לחץ דם אבל לפעמים זה יכול להגיע גם
עקב נטייה תורשתית".
"אימא של רני בריאה עד כמה שאני יודעת. לגבי אבא שלו, הוא נפטר
בגיל 53 מדום לב. אני לא יודעת כתוצאה ממה נגרם והאם הוא סבל מלחץ דם".
"טוב, לא ניכנס להשערות ומסקנות עדיין", אמרה ברוגע
ד"ר רוזן. עדיין צריך להבין האם זה משהו קבוע אצלו ויש את עניין החום שלו
וכמובן הקורונה. נעבור את הלילה, נקבל את התוצאות מחר ונהיה חכמים יותר באשר
להמשך. אני מציעה שתיסעי הביתה, להתרענן, לנוח".
"תמסרי רק לרני שאני מתגעגעת ושאגיע מחר על הבוקר, אוקיי?"
"בשמחה", אמרה ד"ר רוזן
בעודה צועדת לכיוון שער היציאה, צלצל הטלפון שלה. זה היה אביב.
"אני פה בחניון מחוץ למיון, צריכה טרמפ הביתה?"
"אתה משהו", אמרה כשנכנסה למכונית ההונדה החדישה עם הריח
המתוק המוכר.
"את עושה לי טובה", אמר, "הייתי צריך שעה הפוגה מכל
זה, אני משתגע".
"טוב לראות אותך", אמר מבעד למסכה, עיניו מביטות כמיהה
וחום.
"גם אותך", אמרה. "תודה רבה על זה, אתה מלך".
בהתקרבם לדירה, קיבלה וואטס אפ ממתן:
'הי גלי, לא רוצה להפריע ומקווה שהכול טוב, אבל קבענו
מחר שי אנה ואני שיחת סנכרון של שעה על הקמפיין. אבין כמובן אם לא תהי
זמינה, אבל אם מתאפשר לך להצטרף, אז אודה מאד'.
"מה זה?" שאל אביב
"הבוס החדש שלי, מתן" אמרה בטון קר
"מה קרה?"
"יש לנו לחזור למאות לידים שהגיעו בסופ"ש לקמפיין ה65 פלוס
שלנו והוא לא רוצה להמתין עם זה עד שנחזור מחופש, כי המתחרים שלנו עלו עם קמפיין
מקביל. עכשיו, אל תבין אותי, הכול טוב, כן, אני מבינה את הדחיפות, אבל עדכנתי אותו
על רני והוא הסכים לעבוד עם שי, אחד העובדים שלי. אז למה עכשיו לשלוח לי את ההודעה
הזו שיש מחר שיחה ושישמח אם אצטרף?"
"מה אני אמורה לעשות?"
עוד לפני שאביב אמר לה מילה, צלצל הטלפון שלו ושניהם שמעו את השיחה.
"אביב"? נשמע קול רציני מעברו השני של הקו
"זה ד"ר לוי ממחלקת טראומה במאיר, אני יודע שיצאת לפני חצי
שעה מבית החולים להתאוורר קצת אבל יש סיכוי שאתה קרוב?"
"למה, קרה משהו"? שאל אביב
"תוכל להגיע לכאן ונדבר?", אמר ד"ר לוי
גלי הסתכלה על אביב ולא ידעה מה לומר
"יש לי תחושה רעה" אמר אביב ועיניו שהביעו חום וציפייה רק
לפני כמה שניות, התחלפו בדאגה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה